הצילו, מישהו שומע?

שבע בבוקר בבית החולים לילדים. נזכרתי לרגע  שעד לפני מספר שנים הייתי מורגל לקום לשחר של יום חדש לאחר שנת לילה עריבה. שבע בבוקר היא שעת האימה, השעה ה-26 לתורנות. העפעפיים מתקשות להתנגד לכוח המשיכה, העיניים אדומות, הגב דואב. יש עוד מספר דקות להתכונן לישיבת הבוקר, לפרופסורים הרושפים שעוד יגחכו ויזעמו בה בעת על החלטות רפואיות שקיבלת באישון לילה. איש מהם לא יזכור שבשעה שהם ספרו כבשים אתה ביצעת החייאות, עירויים, חישבת עשרות מינוני תרופות, רשמת מאות הוראות לאחיות, הרגעת הורים וניסית להסביר כי אתה הרופא היחיד בחדר המיון העמוס כל כך ושאוטוטו אבדוק גם אותם. ואנחנו נרכין ראש במבוכה משולבת בתשישות, נמשוך בכתפיים ונספור את הדקות עד לסיומו של סיוט התורנות.

תמה ישיבת הבוקר אך המצפון אינו מניח. אני מבקר את החולים שאישפזתי במהלך שעות התורנות, מוודא שההוראות הרפואיות יתבצעו, שכל החולים אכן התאשפזו למרות שהעומס במחלקה עולה על 120 אחוז. בעודי לוגם את כוס הקפה השישית אני עושה את דרכי הביתה, משתדל שלא לחוות את תאונת הדרכים הרביעית שאחרי תורנות. אני צונח למיטה, מתעורר כעבור שעתיים, מנסה למשוך עוד כמה שעות עד הלילה, ושוב צונח באפיסת כוחות עד ליום המחרת, כשתורנות חדשה בת 26 שעות בפתח. בין לבין המצפון אינו מרפא: צריך לקרוא להתעדכן להרצות ולעמוד בהצלחה בבחינות תובעניות.

כך חולפות להן חמש שנים של חוסר במאות שעות שינה, של שישה ימי עבודה בשבוע, של תורנות בת 26 שעות, של ג'ט לג תמידי, של עומס בלתי נלאה. חמש שנים בהן אנחנו לומדים לישון בעמידה בלי שתשימו לב, מקווים שלא נטעה במינונים, בתרופות שרשמנו, או בכך ששחררנו אתכם מחדר המיון כי אנחנו עייפים מידי בכדי להתווכח עם האחיות המסרבות להכניס עוד גפרור למחלקה המלאה עד אפס מקום. בין לבין, כדי לפצות על השכר המגוחך של 22 שקלים לשעה, ננסה להשלים הכנסה בחלטורות כאלה ואחרות. פשוט כי הטובע נאחז גם במים רק כדי להינצל.

כן, המקצוע הכי תובעני בעולם, הוא גם המקצוע הקסום מכולם. הלימוד האינסופי הזה על המכונה שלא תיאמן, והיכולת להציל אתכם, לרפא ולטעת תקווה הם אלה שמחזיקים אותנו עם הראש מעל המים. אנחנו רוצים להיות בעשיה רפואית דעתנית, מנומקת, עניינית, חפה מאינטרסים. רוצים לעשות את עבודתנו ללא מורא. כשאנחנו מרפאים אנחנו מתחקרים, מחפשים תשובות לשאלות קשות ולהמשיך להילחם נגד אוייב המוות בחירוף נפש. כן, באנו להציל אתכם.

אבל את המסע הזה של רפואה כושלת, אי אפשר לחבק. עשר שנים, עשרות פגישות ודיונים לא הובילו אף אחד מפקידי האוצר לראות באמת ולו סצינה אחת ממערכת הרפואה הכושלת. היא מתחילה בזלזול האינסופי בנו הרופאים, וממשיכה בכם החולים. משנות השבעים כמעט ולא נוספו מיטות אישפוז, כמעט ולא נוספו רופאים והתוצאה היא אותו קשיש במסדרון, השוכב מעורטל וזועק שעות לעזרה. התוצאה היא זיהומים מחרידים המתפשטים במחלקות בתי החולים. התוצאה היא פגיות מלאות עד אפס מקום, חולים מונשמים המאושפזים במחלקה פנימית ולא בטיפול נמרץ, רופאים הקורסים תחת העומס בתשישות שלא נגמרת, חולים המשוחררים עוד לפני ההחלמה ושבים למיון כשמצבם מחמיר, ורופאים בקופת חולים שאינם יכולים להקדיש יותר מחמש דקות למטופל עקב התורים הממושכים והמחסור ברופאים. הרשימה עוד ארוכה ומבישה. כשבתחתיתה אנחנו הרופאים.

עשר שנים שתקנו, הבלגנו כאפרוחים מרוטי נוצות. המשכנו לבלות שלוש שבתות בחודש בתורנויות, המשכנו לאגור מחסור של מאות שעות שינה, הבלגנו על המשכורות הזעומות, המשכנו לרפא, להציל, לטעת תקווה בלבות החולים. בחרנו למחוק חלק ניכר מחיינו הפרטיים לטובת חלום הרפואה העצום הממשיך לקנן בנו. אלא שגם כוחותינו הולכים ואוזלים ואי אפשר עוד לשתוק.כל נסיון לעורר מחאה ומודעות על המציאות הקודרת הזו נתפס כהשתנה חצופה לתוך ארון הקודש. נגזר עלינו להמשיך ולשתוק, להיות דארלינג לאומי. אבל לא יכולנו עוד. נותרה תקווה אחת, עצובה מאוד, לשבות. כך, אנחנו זועקים את זעקתנו ואת זעקתכם. הצילו, מישהו שומע?

*המאמר פורסם בידיעות אחרונות