פקקת ורידים

טיפול עם רוזובאסטאטין להפחתת ייצור תרומבין במטופלים עם פקקת ורידים תסחיפית

מחקר מצא כי רוזובאסטאטין מוריד את הפוטנציאל והריכוז המקסימלי של תרומבין אנדוגני ב-10% ו-5%, בהתאמה. תוצאות אלה מספקות בסיס להמשך מחקר, לבדיקת היעילות של סטאטינים בהפחתת הסיכון להישנות פקקת ורידים תסחיפית

השפעה של טיפול בסטטינים טרם ניתוח לב וכלי דם
טיפול בסטטינים. אילוסטרציה

טיפול עם סטטינים יכול לשמש כטיפול מונע בפקקת ורידים תסחיפית, במידה ויוכח כי סטטינים מורידים את הפעילות ההמוסטאטית (Hemostatic) ומונעים חזרה של פקקת ורידים תסחיפית. זאת מבלי להעלות את הסיכון לדימום.

ניסוי STARTי(STAtins Reduce Thrombophilia trial) בדק האם סטטינים משפיעים על קרישת הדם במטופלים שסבלו מפקקת ורידים תסחיפית בעבר. לאחר הפסקת טיפול עם נוגדי קרישה, חולקו המטופלים רנדומלית ל-2 קבוצות: הראשונה קיבלה טיפול עם סטטינים במינון 20 מ"ג ביום, למשך ארבעה שבועות. השנייה קבוצת ביקורת שלא עברה שום התערבות. דגימות פלזמה שנלקחו בתחילת ובסוף המחקר נותחו בעזרת בדיקות ליצירת תרומבין (Thrombin generation assay). במחקר השתתפו 126 מטופלים שטופלו עם רוזובאסטאטין ו-119 מטופלים בקבוצת הביקורת. ממוצע הגילאים היה 58. 61% מהמשתתפים היו גברים. ל-49% מהמטופלים הייתה פקקת ורידים תסחיפית ללא גירוי מוקדם (unprovoked). ל-75% מהמטופלים היה גורם סיכון קרדיווסקולרי.

תוצאות המחקר הראו עלייה בפוטנציאל האנדוגני של תרומבין, במדידות שנאספו בסוף המחקר. זאת לעומת מדידות הבסיס שנלקחו בתחילת המחקר, בקבוצת הביקורת (ממוצע 97.22 ננומולר בדקה; רווח בר-סמך 95% 40.92-153.53). לעומת זאת נצפתה ירידה בפוטנציאל האנדוגני של תרומבין, במטופלים שנטלו רוזובאסטאטין (ממוצע 29.94- ננומולר בדקה; רווח בר-סמך 95% 21.93 – 71.81-). ההבדל בממוצע של השינוי בפוטנציאל האנדוגני של תרומבין בין הטיפולים, היה 120.24- ננומולר בדקה (רווח בר-סמך 95% 47.51- - 192.97-), אשר הניב 10.4% ירידה בפוטנציאל האנדוגני של תרומבין, בעזרת רוזובאסטאטין.

הריכוז המקסימלי של תרומבין עלה הן בקבוצת הביקורת (ממוצע 20.69 ננומולר; רווח בר-סמך 95% 9.8-31.58) והן בקבוצה שטופלה עם רוזובאסטאטין (ממוצע 8.41 ננומולר; רווח בר-סמך 95% 17.69 – 0.86-). ההבדל בממוצע של השינוי בריכוז המקסימלי של תרומבין בין הטיפולים היה 11.88- ננומולר (רווח בר-סמך 95% 2.35 – 26.11-), אשר הניב הפחתה של 5% בריכוז המקסימלי, על ידי שימוש ברוזובאסטאטין. פרמטרים נוספים של יצירת תרומבין לא השתנו באופן משמעותי, בשתי הקבוצות. הירידה בפוטנציאל האנדוגני של תרומבין ובריכוז המקסימלי של תרומבין, על ידי רוזובאסטאטין, הייתה ניכרת יותר בתת הקבוצה של המטופלים עם גורמי הסיכון הקרדיווסקולרים, כמו גם באלו שסבלו מפקקת ורידים תסחיפית ללא גירוי מוקדם.

מסקנת החוקרים הייתה כי רוזובאסטאטין מפחית את הפוטנציאל ליצירת תרומבין במטופלים שסבלו בעבר מפקקת ורידים תסחיפית.

מקור: 

Orsi F. A. et al. (2018) Journal of Thrombosis and Haemostasis. 17, 319

נושאים קשורים:  פקקת ורידים,  תרומבין,  סטטינים,  טיפול מונע,  מחקרים,  רוזובסטטין
תגובות